בסוף יוצא, או לפחות בינתיים, שבמקום לדבר על השריפה אני מדברת על התערוכה. זו עוד לא הייתה , על אף שהאש בשדה הווירטואלי כבר פשטה, ואילו זו כבר הייתה.

כל מה שידעתי היה, שבבוא היום, בזמן הנקוב והמתואם תגיע אלי מכונית ועליה אעמיס את הכבודה הנבחרת. את אלו שנבחרו בקפידה לצאת למה שבעבר תיארתי אל 'מסע האש'. אך בינתיים קרו דברים רבים. לאותם עבודות, שפעם מזמן כיכבו בתערוכת היחיד שלי שנקראה 'סביבתי ואני', התפתלה להם הדרך. התארכה. כי הדרך הרי יודעת לאן היא הולכת. אני והתערוכה, או במקרה הזה 'אני וסביבתי' לא ידענו.

וזה הרי סודה וגם כוחה של היצירה. מבחינתי 'מסע האש' (שכבר מעשן את עצמו במוחי כעשור) הוא חלק מחיי היצירה שלי. מבחינתי מה שנוצר ומה שהוחלט שיעבור בטקס של שריפה וכל מה שמדובר בין לבין, וגם מה שנכתב, ומה שידוע ומה שגם לא – כל אלה הם חלק מהיצירה – התהליך והתוצר.

אז המסע החל כמובן במחשבות דוחקות שידעו שזמן יישומן יגיע, כי שהתלמיד מוכן המורה מגיע. הוא המשיך בתכנון מדוקדק ומפורט והלאה. הגיע יום המסע. העבודות מועלות אחר כבוד, ובהרבה כבוד לטנדר שייקח אותם לעיירת הגבול 'שלומי' כדי ששם הן ישאלו את עצמן 'מה שלומי על הגבול' ואני אתבונן בהם ואשאל גם 'מה שלומכן על הגבול' ובאותה הזדמנות אשאל גם עצמי 'ומה שלומי על הגבול'.

בעצם אפשר לומר שתרמתי את עבודותיי אלה ואת המיצג עצמו שלו קראתי 'האש מפצחת תמונות בדממה' – כסוג של אמירה לנושא זה של הפסטיבל שעוסק בשאלת הגבול. כמו שהעיירה עצמה מסמלת שאלה זו, כך גם המיצג. ואנחנו שואלים מהם גבולות היצר? היוצר? התוצר? – למשל.

והן עולות על הטנדר ועוברות את הגבול. מהמקום המוגן, השכוח, האנונימי בגראז' שסמוך למה שהיה הסטודיו שלי, לצפון. אל הלא ידוע.

ומה לא היה ידוע?

בעצם הכול היה ידוע. יש פסטיבל, יש תערוכה זמנית בחוץ, בטבע, ביער. יש מכירה סמלית. אולי כמה עבודות יימכרו ויצילו את עורם הדהוי משריפה, ובסוף יהיה טקס שריפה – זה שכבר רבות בו דובר.

ובכל זאת הידוע הפך להיות ללא ידוע.

הכבודה שטולטלה פעם נוספת אחרי 24 שנה הגיעה כדי להציג עצמה בין עצי היער, ביער חניתה. כך סוכם. נדמה לי ששמעתי את העבודות מלחשות לעצמן בשפתן המסתורית כאומרות ומצפות שיהיו אלה רגעי חסד שבהן כל אחת מהן תרגיש כנסיכה ביער, והיו גם כאלה שדימו עצמן לכפה אדומה שפוגשת זאב. אבל הדרך, רק היא זו שיודעת את עצמה.

והנה הלא ידוע. שינוי כיוון, העבודות לא יוצגו ביער, כך הוחלט. תפנית. כך קבעו לנו. מקום התצוגה יהיה במתחם של המתנ"ס.

לא זה לא הזמן לשתף את הקורא הנאמן בלבטים, באכזבה, בתסכול שמילאו אותי וגם לא בשיקולי שהביאו אותי לשתף פעולה ולזרום. התוצאה הייתה שהקמתי תערוכה זמנית, מקומית, זועמת ומתפשרת במקום שהוקצע לי וראה זה פלא 'על הגדר'.

מעל המדרגות ומתחתם, על הגדרות, על השערים, מתחת לעצים בין השיחים – תערוכה זמנית שמנסה להתמזג. נדקרת מצמחים, מנקרת עיניים בזרותה, וגבול הצפון מנשב בגבה. פעם זו הייתה התערוכה הראשונה שלי שלה קראתי בתום לבבי 'סביבתי ואני' ועכשיו 'סביבתי' כבר לא בסביבתי וגם אני לא ממש שם.

'מה שלומי על הגבול' הוא שמו של אירוע רב שנתי שמציג שאלה גדולה ורחבה. זו שאלה אל הכלל כמו גם של הפרט. והנה, תערוכה זו שנשתלה בסביבה בשלומי, ברגעי החשיפה האחרונים שלה, מסמלת, בדרך שבה היא יושבת על הגדר את השאלה הגדולה של הפסטיבל, וכל זה עוד לפני שהיא תאמר את המילה האחרונה – בטקס השריפה ( מילה שגם היא לא תהיה האחרונה – כפי שעוד יתברר).

ובינתיים, בעוד התערוכה שואלת, ואחר כך נאספת מחדש ונערמת, עוד ידוע אחד הפך ללא ידוע. השריפה נדחתה למועד אחר (את הסיבות לכך אפשר לקרוא ברשימתי 'בשעת האפס התאפסתי – העשן התפוגג) .

רשימות נוספות מספרות צדדים והיבטים נוספים של הסיפור למשל – מהו הסיפור האמיתי שעומד בכלל מאחורי התערוכה הנדונה 'סביבתי ואני' ברשימתי ' המסע והעמסה: תערוכה נולדת, תערוכה נודדת'

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s