"וקראו למקוננות ותבאנה…ואל החכמות" – המסר שנשלח אלי

פורסם: 29 במאי 2011 ב-אמנות
תגים: , , , , , , , , , ,

חברתי היקרה ר. מיפו (זה כינוייה הרשמי), משוררת ואמנית, מפנה אותי לספר ירמיהו פרק ט'. אחת לשבוע נפגשות בביתה קבוצת נשים  למטרת לימוד. הקבוצה נקראת 'חברותא'. ר. מיפו שגם נמנית בין חברות אנ"י ( איגוד נשים יוצרות) מפרסמת רשימות תקציר בתום כל מפגש לימודי.

בתגובה לרשימתי האחרונה "השריפה כבר פרצה"  כותבת לי ר. מיפו.

"נורית. בחברותא קראנו את פרק ט' בירמיהו, והוא מתחיל בפסוק נפלא: "מי יתנני במדבר מלון ארחים, ואעזבה את…." לכולנו יש רגע שבו אנחנו רוצים לברוח, לצאת מהמקום שלנו מההוויה שלנו. אני יכולה להבין. אבל לשרוף את האומנות? או חס וחלילה משהו אחר? אצלי תמיד שריפה מתקשרת לדברים אחרים. נורית יקירתי שלחתי לך את הקישורית עם הסכום שלנו לדברים קשים אחרים. אולי אולי זה יעזור. בברכה ובתקווה"

לא יכולתי שלא לשמוע את קול תחינתה השואלים אלי "אבל לשרוף את האמנות"? נראה שפעולה זו נראית בעיניה כמעט  כמו "חורבן הבית", ו "חילול הקודש" . ר. מיפו מנסה להבין זאת (ואותי)  ולראות בזה סוג של צורך "לצאת מהמקום שלנו ומההוויה שלנו", אך עדיין מקווה להציל את העבודות – ממני, כדבריה "אולי אולי זה יעזור. בברכה ובתקווה".

ואני?  מעבר להבנה שלי את דבריה בפשוטם שאלתי את עצמי מה המסר? מה ירמיהו נכנס כאן לפתע? מה רוצה ר', ואולי אפילו ללא ידיעתה, למסור לי דרך תיווכו של פרק ט' בירמיהו? הלכתי אל הרשימה הקצרה אותה פרסמה ר' ב 'חברותא',  וכמובן גם אל ספר הספרים. מה הוא רוצה לומר לי? ואם בכלל? ומצאתי הקשרים מרתקים אותם אתאר בהמשך.

אך קודם לכן חככתי בדעתי ולא ידעתי מה עלי לעשות. האם עלי לנחם את ר' שנראית לי כה כואבת את אבדן האמנות ואת החוצפה שיש לי לשרוף יצירות? ועתה אין זה משנה כלל אם אלה יצירותיי שלי, שכן ר' מדברת על הפעולה הזועמת, לפי הבנתה, שמשחיתה יצירה ותרבות – כרעיון וגם כמעשה. או שמא עלי להסביר שוב וגם לר' ואולי מעוד נקודת מבט שפעולה זו לא נתפסת בעיני באופן כה קשה, כפי שהיא נתפסת בעיניה. שהרי אני רואה אחרת את עניין השריפה.

הרגשתה זו של ר' מצטרפת לדברים שכתבה לי  חברתי המשוררת והציירת אסתר ויתקון :

"נורית יקרה, "משום מה, הרעיון הזה עושה לי רע. הרגשה רעה. לשרוף עבודות שלא נמכרו !! מדוע?!.האם מתוך חשש שזה מה שיקרה להן ממילא לאחר לכתך אחרי מאה ועשרים שנה?" מעניין, חשבתי לעצמי. איך ידעת? כן. אולי לא רק חשש, אלא התמודדות אמיתית עם הידיעה שכן זה מה שיכול לקרות להם. ולאו דווקא אחרי מאה ועשרים שנה. שהרי רגעי הפריחה של תערוכה ברוב המקרים הם רגעי התצוגה. לאחר מכן חוזרות היצירות אל מצולות השכחה, נעלמות ונאלמות ולרוב אין להם דורש. אבל זו מחשבה כמוסה (שא' בחריפותה חשפה), וטענה שלא בשל כך מכריזים על שריפה ביער, בריטואל פומבי.

"האם זה טכס כפרה?" ממשיכה א' לרקום את הרהוריה "או מעין שעיר לעזאזל לחלות את פני "אל היער" שלא ישלח חלילה את להט הקיץ בעצי היער, בתושבי הגליל על הגבול המועד לפורענות". זה מעניין אני שוב שחה לעצמי, רעיון מדהים. אני מאמצת אותו מיד אל סל ההסברים שלי, על אף שלא אני היא זו שחשבתי עליו. אך הרי אנו עוסקים בגבולות. שואלים על גבול, מדברים על גבול ואף מרחיבים אותו. א' הרחיבה את גבולות הפרשנות, ולא רק אותם, אלא גם את גבולות הכוונה – מה עומד בין כוונת היוצר לכוונת הצופה – כאשר היצירה והשריפה בתווך.

ולבסוף, לאחר הניתוח המושכל מגיעים רגעי הצער והחמלה של א' "אני מאחלת לך שכל יצירותיך ימחרו (מאוחר יותר א' עלתה על טעות הכתיב שנפלה כאן ואף מצאה שאולי יש בכך רמז לגבי העתיד והמחר של הציורים נ.צ.), ואם לא, הזמיני אותי למדורה ונצלה בה תפוחי אדמה ונשיר שירי קומזיץ מימים עברו…"

א' מוכנה להקריב מזמנה ולשבת איתי מול המדורה, לצלות תפוחי אדמה ולשיר… והיא תגיע לשם כך ממרחק רב ותעזוב את שיגרת חייה – וכל זאת כדי לא לשרוף יצירות אמנות.

נראה לי שעלי להסביר לאלה מחברותיי שאינן מוכנות לראות 'אמנות על המוקד' מהי, אם כן, דעתי ועמדתי שהרי את המעשה אני כבר עושה, ואת קריאתן להצלת האמנות אני שומעת גם כן. ר' ניסתה לראות אולי הקבלה בין השריפה שלי לבין בריחתו של ירמיהו המבקש ואומר "מי יתנני מלון אורחים ואעזבה את עמי ואלכה". מגלה סוג של אמפטיה אלי וחושבת שאולי אני מבטאת בכך איזה צורך ורצון לברוח, לבכות, לבעוט, לצעוק – את הצורך היא יכולה להבין. אבל, מבחינתה לא. לא על חשבון יצירות אמנות. כי יצירות לא שורפים.

חשבתי לעצמי גם לחם לא שורפים. ובכל זאת כאשר אנחנו רוצים לבער את החמץ, לפתוח דף חדש, להצביע על התחדשות, לידה, ותקומה, ולשחר אל פני האביב אנחנו שורפים לחם. אז גם משנים את שמו וקוראים לו חמץ. מתנזרים ממנו, ואחר כך אופים מחדש לחם טרי ומתענגים עליו שוב במשך שנה. מה שיכול להיות הכי חשוב וחיוני הופך בפרק זמן מסוים לאסור, לחמץ לבעל שריפה.

שריפה, אני רוצה לומר, היא לא רק שואה, וכרמל, והתכלות ממיתה. אכן יש לאש קונוטציות קשות, אבל לא בהכרח ולא בעיני. ובנוסף, יש לזכור שלעולם לא הייתי שורפת יצירת אמנות של יוצרים אחרים. במקרה הנדון, אלה הן היצירות שלי, ועל אף שמרגע שהן הגיעו לעולם יש להם חיים משל עצמן, עדיין אני יכולה להעמיד אותם תמיד ובכל עת במבחן הזמן ובמבחן התוצאה.

אני אשב מולן, אתחמם לאורן ולאור צבעיהם המתכלים מחד ומתחדשים מאידך. אצלם (גם במובן של צלייה וגם במובן של צילום) אותן בכל רגע נתון בזמן השריפה, ואלווה אותן לדרכן האחרונה, שתהפוך אחר כך להיות דרכן החדשה. כי כמו שאמרתי מה שהן היו הוא הבסיס למה שהן יהיו – רק שצריך באמצע את התערבות השריפה.

פעם ציירתי עם הים. עכשיו אני אמורה לצייר עם האש ( כדי לראות את עבודתי עם הים לחץ כאן, וכדי לראות קליפ שעוסק בזה לחץ כאן).

כאשר מרסל דשאן הכניס לחלל המוזיאון אסלה, הוא עשה צעד נועז שבו הוא בעצם דיבר באמצעות אמנות על אמנות. גם אני ( על אף שקטונתי). אני רואה בשריפת העבודות סוג של יצירה הן כתוצר והן כתהליך ובאמצעותם אני מבקשת לומר דברים רבים, לי עצמי וגם לעולם (אם במקרה הוא מוכן להקשיב).

הדברים שאותם אני אומרת, ובזו הפעם בלי מילים (משום ששם לא יהיו מילים), הם: מה אני חושבת על חפץ כחפץ, מה אני חושבת על יצירה, מה אני חושבת על הדיאלוג בין יוצר צופה, בין יחיד לקהל, בין היוצר ליצירתו ובין מסחר ובין יצירה נקייה. אני מדברת על האמנות ועל גבולותיה באמצעות אמנות – ביצירות, בתצוגה, במיצג, וביצירה.

ועתה לעניין המסר, לירמיהו ט', המקום שאליו שלחה אותי ר' כמקום של נחמה אולי, ואולי גם כבלם שימנע את השריפה. בעצתה ובהנחייתה הסמויה של ר' הלכתי לשם קראתי ועיני נפלו על פסוק אחד שמשך את תשומת ליבי יותר מכל "התבוננו וקראו למקוננות ותבואינה ואל החכמות שלחו ותבואנה: ותמהרנה ותשאנה עלינו נהי….כי שמענה נשים ….ולמדנה בנותיכם נהי ואשה רעותה קינה". מצאתי שם: מקוננות. חכמות. נשים. בנות. ם נעצרתי, קראתי בו והפכתי וחשבתי מה זה אומר לי. יש ואני מבינה מדוע, ויש ואינני מבינה. אך בטוחה אני שגם אם זה נשגב מבינתי, זאת היא  הרי הבחירה שלי. ואם כך הרי שהיא מדברת בשם ובעד עצמה.

ונזכרתי בפסלו של קדישמן 'העקידה'. ומצאתי גם את החוט המקשר בין השריפה שלי ביער ובין העקידה, הנשים המקוננות בירמיהו והנשים המקוננות של קדישמן.

עקידת יצחק - קדישמן

עקידת יצחק - קדישמן

ביצירתו, קדישמן משנה בתכלית את הסיפור המקראי. יצחק מתואר כמת השוכב על האדמה ומעליו איל בעל ממדים ענקיים. משמאל נראות דמויות של נשים מקוננות שניתן לקשור ביניהן ובין שרה שאינה נזכרת בסיפור העקידה המקראי. קדישמן מנצל את הסיפור המקראי על מנת לבטא את דעתו על מקומו של מיתוס העקידה במציאות הישראלית. הוא משנה את תפקידו של האיל והופך אותו מאיל מושיע לאיל מלחמה אכזר הממית את יצחק, גם קינתן של הנשים- האמהות על מותו של יצחק העכשווי מבטאת את ביקורתו של קדישמן על ערך ההקרבה במציאות הישראלית.

וכך אל תוך העשייה שלי, שאותה לקחתי ליער ששוכן על גבול ישראל לבנון, בפרויקט שמצהיר על עצמו מראש כסוג של בדיקת גבולות מצטרפות אט אט ומתגבשות אמירות. ר' הייתה זו שהביאה אל השיח את ירמיהו שקורא אל הנשים המקוננות שאותן הוא גם מתאר כחכמות, ומשם הגיע אלינו על דרך השיח  הבין – טכסטואלי גם קדישמן, העקידה, והנשים האמהות המקוננות שלו.

ועתה, גם אם אני אעמוד בפרץ ואנסה לגונן על התהליך שעליו אני מצהירה, הרי שאינני יכולה שלא להודות גם בפני עצמי וגם בפני כל המקוננים והמתקוממים למיניהם על פעולתי זו, שתהליך השריפה והצפייה ביצירה שהולכת ונאכלת הוא סוג של קינה ונהי. בעקידה הייתה זו המאכלת ואילו כאן זו האש המאכלת.

כן. אני יכולה לשבת מול עבודותיי ולשאת עליהם בכיי, והרי יש על מה לבכות כמו שכתוב בירמיהו "ותרדנה עינינו דמעה ועפעפינו ייזלו מים". יש על מה לבכות, יש את מה לבער, יש את מה לשרוף ולשנות, ואפשר גם משם אחר כך להיטהר ולצמוח.

ירמיהו מסיים פרק זה בלקח שאותו הוא מוסר לעם "אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגיבור בגבורתו אל יתהלל עשיר בעשרו".

נראה לי שבדיקת הגבולות היא זו שבה אין אני מתהללת אך גם אינני מתעללת, ובזמן שיצירות האמנות תעמודנה מול כליה אהיה אולי מייללת (בשקט) אך בו בזמן גם מייחלת ליצירה החדשה –  להתחדשות.


מודעות פרסומת
תגובות
  1. לנורית שלום
    שוב חשבתי על הנושא, וקראתי חלק מהתגובות, ואז נזכרתי…
    לפני שלוש שנים עשינו שיפוץ בדירה. בתחילה, לא רציתי את כאב הראש. אחר כך החלטתי לעשות מעשה ולקחת אחריות על התהליך.
    ובתהליך הייתה "שריפה" לא רק של הבלטות הישנות, האסלות הישנות [לא האסלות של דושון, כמובן, אבל אולי כן] וגם, מה שהיה לי הכי קשה, ספרים. מאות ספרים נמסרו או הושלכו לפח המיחזור של הנייר. שני שליש מתכולת המחסן הועלו "למוקד" במיכלי איסוף האשפה. "נחרב" הקיר בין המטבח לסלון ולחלון הפונה אל הנוף…
    ויתור, אבל, והתעקשות על הקיים היו מעורבים אלו באלו.
    והתוצאה, הדירה חזרה להיות בית, כפי שלא הייתה כבר זמן רב.
    חלל הדירה גדל, סובייקטיבית כמובן, והכפיל את ניפחו
    כמות האור בדירה הוכפלה פי כמה
    משקל כל החפצים "שהושלכו ונשרפו" ירד מהכתפיים
    וכך, במחשבה שניה, אולי הרצון שלי "להציל" [בתגובתי הראשונה] היה טבעי, אך כיום אני רואה שאין מה להציל.
    יודעת את, בתקופת לימודי בלסלי קולג', הרבתי לצייר בפעילויות השונות. ברוב המקרים, ציירתי דברים סביב דמותו של הפניקס, זה בנשרף ונולד מחדש פעם אחר פעם. ויתכן כי תגובתי הראשונה התייחסה לשרפה, ןאילו עכשיו אני יכול ראות את האור בלידה מחדש…
    כל טוב ואנסה להגיע לאירוע

    • נוריתארט הגיב:

      חיוך רחב ועצום נמתח על פני למקרא דבריך. אהבתי כמובן גם את תגובתך הראשונה, אהבתי לדעת שאתה ממשיך לעקוב, ואהבתי את התובנה הנוספת אליה הגעת. ומי כמוני מסכימה אתך. ועל 'עוף החול ' – זה שקם מהריסותיו, דברנו הרבה בזמנו, בזמן הפרויקט שלנו. הנה האינטגרציה. מחכה לך.
      ועוד דבר, עכשיו נזכרתי. אתה זוכר שכאשר סיימתי את הדוקטורט אמרתי לך "או קיי, עד עכשיו זה היה סקיצה, עכשיו אתחיל לצייר". נראה שחל עוד עיכוב קטן לפני שאני מתחילה. צריך קודם לשרוף.

  2. התרגשתי עד דמעות, מדבריך.אני מבינה שהתגובה הקשה של רוב המגיבים לרעיון, הנסיון למנוע, ולהציע
    חלופות, נובע מאותו מקום שבו הנשים מקוננות בספר ירמיהו, וגם את מצטרפת בשקט לקינה. בעצם כולנו מיועדים לקונן על אובדנים יקרים בחיינו, שלעולם לא יחזרו, ועל אובדננו באחד הימים. אנו רוצים להשאיר עקבות בקירות קניון הנהר של חיינו. היינו פה, והשארנו משהו משמעותי לעולם, לבאים אחרנו.
    אנו מחפשים נחמה, מחפשים אשליה, שנשאיר אחרי לכתנו משהו מאיתנו שישאר לנצח. יצירת אמנות, יצירה ספרותית, ילדים..מעשה היסטורי.. אבל זה לא ניתן. יחידי סגולה יצליחו לעבור את מחסום הזמן המכלה ולהשאר על זמניים אמצעות יצירתם. אך גם זו נחמה קלושה, כי אפילו יצירתו של האמן מיני רבבות ,שזכה שיצירתו תכנס לפנתאון הלאומי או הבנילאומי – אינה יכולה הנציח את מכלול הנהר על העושר המדהים והמורכב של נפשו, קורותיו, תקוותיו, התמסרותו ,מעשיו לעולם לא ימצאו את ביטויים השלם ביצירותו…
    נורית, כתבת כל כך יפה, שהאש השורפת מחטאת
    את כאבנו שהעלה מוגלה, מבערת את החמץ, את ההחמצה, המאפשרת נביטה חדשה תחת האפר.
    גם אני לפני כעשרים שנים, ברגעים קוהלתיים, שרפתי מחברת סיפורים ושירים ראשונים שלי כי חשבתי שגורלם נחרץ להזרק באחד הימים על ידי מי…לפח או לידו, כפי שראיתי ספרים, ואף ספרי קודש שהוצאו על ידי צאצאים והנחו ליד הפחים…לזרוק לפח לא מלאם ליבם. אז עדיף, באמת לשרוף. אפר לאפר עפר לעפר. כיום אני מצטערת ששרפתי אותם.
    אפשר לפחות באותה מדורה להתחמם, לצלות
    תפוחי אדמה ולשיר שירים יפים שלא נס ליחם, ובכך להתחבר לחיים בטכס שמתקיים עדיין, ואולי ימשיך את חיוו גם בדורות הבאים. זאת הצעתי לך כבר, וכוונתי היתה לא כדי לדחות את שרפת ציוריך, אלא כהמרת
    הפעולה הבלתי נמנעת על פי החלטתך והרגשתך,
    למשהוא שמתחבר מיד לחיים, לערך של רעות, אחווה,
    צותא, מעין קינה שמחה. להפוך את רגעי הצער
    למקור של כוח והמשך החיים ביתר שאת..
    לפני מספר ימים הדלקתי נר נשמה לזכרון סבתי האהובה , שהלכה לעולמה לפני ארבעים ושתים שנה, והלהבה בערה 24 שעות, וכלתה.
    כך הם חיי האדם, וכניראה רוב רובן של יצירותיו.
    ליד הלהבה העדינה שבערה ישבתי וקראתי חרש
    פסוקי תהילים לפי אותיות שמה. ואולי בכך בראתי
    נצח קצר וכל כך חשוב. המילים לעולם תשארנה,
    פסוקי תהילים לעולם ישארו עמנו . הם ניצחיים. וסבתא חנה האהובה והיקרה תשאר בנצח זה כל עוד אני
    חיה. ילדי בוודאי לא ידליקו נר לזכרה ולא יאמרו
    פסוקי נצח לעילוי נשמתה (שעל פי צדיקותה, היא
    בוודאי כבר נמצאת תחת כנפי השכינה) גם דקלים וברושים נטעתי לזכרה ליד בית הכנסת הקטן בו אני מתפללת.הם היום בני חמש עשרה. בינתיים הם משפרים מאד את האויר ואת האוירה של בית הכנסת…ואני מקווה שהם יחיו עוד שנים רבות, אך
    גם עליהם יעלה הכורת בבוא הזמן…
    כל הספרים הרואים אור בארץ, זוכים להשתמר בספריה הלאומית בירושלים לדורות הבאים..כל הוצאת ספרים מחוייבת לכך על פי החוק .אולי צריך להקים מן ספריה כזו ליצירות אמנות…ואז נוכל לערוך להם
    טכסי פרידה פחות ראדיקאליים מאשר מדורה ביער…
    שלך בידידות
    אסתר

    • נוריתארט הגיב:

      אסתר היקרה,
      קראתי למקוננות ולחכמות להצטרף אלי – להבין את המסר והן באו, מסתבר. כל מילה שאוסיף על דברייך כאן, רק תגרע. תודה שכיבדת את רשימתי ברשמייך והגיגייך. נורית.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s