"מה הרעיון שעומד מאחורי שריפת העבודות? הרי כל יצירה באשר היא יוצאת ממקום כלשהו בנפש, בלב..זה כמו לשרוף משהו מעצמך – כך כתבה לי א'. וזה לא הכל. חברי א' גם הוא (נראה שלכולם קוראים היום א' ….) כותב לי כך :"התגובה הראשונה "לשריפה" היא זעזוע. וא' אחרת נזעקה כותבת: "לשרוף"??? ואני שומעת את צעקתה והיא ממשיכה " אני מוכנה לקחת אלי ולתלות על הקירות את כל מה שאת מתכוונת לשרוף"? 

ועכשיו אני חושבת לעצמי 'אוי, אוי, אוי'….(במנגינה הידועה). עכשיו זה נשמע כמעט כמו הסיפור על הילד שבוכה וצועק שהעבודה שלו לא יפה כדי שיגידו לו שהיא כן. או שהוא שאומר שהוא לא יודע, כדי שיגידו לו שהוא כן. ובכן, מרגשות אותי התגובות באשר הן, אבל חי נפשי, אינני יוצאת לפרוייקט זה אל מנת שתגידו לי כמה חבל וכמה אתם אוהבים את עבודותיי. לא. לא זה. נחמד שאומרים, אבל לא זו מטרתי. ואני, כן. חושבת שהן עבודות טובות. לא אמרתי יפות, אמרתי טובות.

עבודות אלה הוצגו בתערוכה שזכתה להערכה רבה, הייתה זו תערוכת הביכורים שלי לפני כ- 24 שנים. בניגוד למה חשבה א' הראשונה ואמרה שאמורות להיות "הן חלק ממני", אני חושבת שהן כבר לא (אבל הן היו). וגם אם זה עדיין נראה כמו לשרוף משהו מעצמי, אז אני שואלת אז מה?

האם כל מה שאנחנו צריך להישאר אתנו לעד?

האם לא יכול להיות שיש חלקים מאתנו שהגיע הזמן שילכו, שיצאו, ושיפנו מקום לאחרים?

ואם בכל זאת ההנחה היא שהם חלק ממני, אז הנה, אני מוכנה לקחת את החלק הזה ולהיפרד ממנו, ובעצם כבר נפרדתי ממנו לפני שנים.

מרבית העבודות שאותם אציג ביער, הן , כאמור, מתוך תערוכת היחיד הראשונה שלי שנקראה – 'סביבתי ואני' – כדי לקרוא עליה ולראות אותה לחץ כאן, . תערוכה זו באמת עסקה בי. בסביבתי הקרובה ביותר הן מבחינת התוכן, הנושא, הדימויים, והחומרים שבהם השתמשתי. שם גם התחלתי לגבש את דרכי הראשונה כאמנית. ידעה ימים יפים תערוכה זו ואף כתבו עליה דברים מעניינים וטובים. כדי לדעת מה כתבו על תערוכה זו לחץ כאן, וגם כאן.

אחר כך ,ירדו העבודות מן הקיר אל המחתרת . שם היא נמצאת ארוזה וזנוחה וממלאת את ימיה בחשיכה במשך כבר 24 שנים. מאז עשיתי עוד תערוכות רבות ואחרות, השתניתי כאמנית, ובדרך אף הספקתי לגרוס תערוכה אחרת, שהייתה אחת מתערוכת השיא שלי.

כן, אינני חפצה בחפץ, אלא בתהליך הפקתו. 

לפחות עכשיו ייצאו עבודות אלה ממקום חביונן, יראו שוב אור, יוצגו בטבע, תהיה אפשרות ל"הציל" אותן, ומה שלא ינצל יצלה. ובהמשך (בבלוגים הבאים) אספר כיצד אני מתכוונת לתת להם חיים חדשים ואחרים על אף ולמרות השריפה.

גם אם השאלה/אמירה של א' ש"זה כמו לשרוף משהו מעצך" נכונה – שהרי כך היא סוברת – מי אמר שזה לא נכון? או לא טוב? אולי יש לנו חלקים שעדיף שיעברו יחלפו מן העולם ויפנו מקום לאחרים?

אני אינני חפצה בעבודות אלה עוד. אם יש מי שחפץ בהם. הנה הן נחשפות בשנית ובפעם האחרונה. הנה יש לו הזדמנות לזכות בהם במחיר סמלי ביותר. ואם אין כזה אחד,  אז הרי ברור שהשריפה יאה להם.

והנה אני מציגה כאן עוד עבודה מאותה תערוכה ( ס'ביבתי ואני'). גם עבודה זו  לא תוצג ביער, וגם היא לא נמנית בין אלה המובלות אל האש.

אסמבלאג' - דיוקן - עם בדים וקרשים - 1987 - נורית צדרבוים

אסמבלאג' - דיוקן - עם בדים וקרשים - 1987

 

 

תגובות
  1. אורנית הגיב:

    הי נורית,
    אהבתי.
    התחברתי מאוד לאמירות "אם בכל זאת ההנחה היא שהם חלק ממני, אז הנה, אני מוכנה לקחת את החלק הזה ולהיפרד ממנו, ובעצם כבר נפרדתי ממנו לפני שנים"… "מי אמר שזה לא נכון? או לא טוב? אולי יש לנו חלקים שעדיף שיעברו יחלפו מן העולם ויפנו מקום לאחרים?"
    הן תובנות משמעותיות מבחינתי. והמבין יבין.

  2. רפי אלון הגיב:

    נורית הי.

    ראשית, אני שמח שכל הפרוייקט מעורר תהודה.
    שנית, אני חושב שהגעתי למסקנה למה אני לא מסכים עם רעיון השריפה, מעבר לכל הרמיזות, המודעות ושאינן מודעות, לארועים וחוויות מכוננות בעברנו ( האנושי והיהודי).

    העניין המרכזי, בעיני, הוא שנכפה עליי להיות צופה ב"טקס" שלא על דעתי, לא בהסכמתי ולא ברצוני. כלומר, אין לי בעיה שתשרפי תמונות בדלת אמותייך, מכל סיבה שהיא (חבל לי על התמונות, אבל אין לי זכות דעה). הבעיה מתחילה בכך שברגע שהתמונות הוצגו בפניי, או הוצגו בפרהסיה, הן שייכות לא רק לאמן היוצר, אלא לצופים שהושפעו מהיצירה ומושפעים מאקט השריפה.
    לדוגמא, נניח שמוזיאון הלובר מחליט לשרוף את המונה ליזה. האם יש לו הזכות לעשות זאת? לדעתי לא. הסיבה לכך היא שמספר אנשים רב מושפע מהיצירה, ולכן אין לאמן (או לבעלים) זכות קניין מלאה על היצירה.
    זה אחד מהמאפיינים הייחודיים של יצירת אמנות, בניגוד לכל "מוצר" אחר.

    • נוריתארט הגיב:

      הי רפי,
      אני אוהבת מאד את צורת החשיבה שלך ודברים אלה מתקשרים גם לדברים קודמים שכתבת לי ואשר הגיעו אלי במייל.
      האמת שהייתי רוצה לפרסם את כל השיח הזה שמתקיים בינינו בבלוג בפני עצמו מפני שהוא חשוב ומפני שמטבע הדברים אני רואה את כל הדיון שמתקיים כאן – עוד טרם יצא הפרוייקט לאוויר – כחלק ממשי של הפרוייקט או האירוע האמנותי כפי שאני קוראת לו.
      עדיין מתלבטת אם לפרסם את זה בבלוג, אני לא רוצה לעייף אנשים יתר על המידה.
      ובאשר לדברים שכתבת לי.
      נתחיל לרגע מהדברים שהגדרת אותם כ "מעבר לכל הרמיזות, המודעות ושאינן מודעות… וכו'. צריך לדעת ואף להסכים שהפרשנות של הפרוייקט הזה, כולל הרמיזות לדברים תת מודעים הם של הפרשן ושל הצופה לא פחות מאשר של היוצר.
      הקונוטציות שנלוות לפרוייקט זה ברגע שהוא חי ופועל, הם של כל אחד ואחד. אני לדידי, חושבת שאין כל רע בשריפה, והגם שזה מרמז על כליון, וסוף, ואולי מוות – הרי מדובר כאן בסך הכל בחפץ ( יצירת אמנות נכון).
      אבל, הרי גם אנחנו בשר ודם, יציר כפיו של הבורא, סופינו כלייה , סופינו להיות עפר ואפר, ואת זאת מחליט היושב במרומים שגם ברא- יצר אותנו.
      כך שבעיני יש כאן אמנם התכלות מצד אחד, אך התהליך מוביל לצמיחה חדשה משום שמתהליך זה אני יוצרת אובייקטים חדשים וממנו תצמח תערוכה חדשה.

      עכשיו לדבר הנוסף שאמרת ביחס לכך ש"נכפה עליך להיות צופה בטקס שלא על דעתך". ראשית, אני אישית מאד אוהבת את העובדה שאתה כל כך חס על יצירת אמנות.
      הנה ראינו שנשארו בסדום עוד כמה צדיקים שאוהבים אמנות. אבל , כאן במקרה הזה, יצאתי מדלת אמותיי ותרמתי את הפרוייקט הזה לאירוע שהנושא המרכזי שלא הוא גבולות. אני בודקת את כל הגבולות כידוע לך, וזה מיצג.
      מיצג אמנותי. כמובן שמי שלא יכול להיות במעמד זה, יוכל ללכת ולא לצפות. זה כמו ללחוץ על הכפתור בתכנית טלוויזיה שאתה לא מעוניין לצפות בה. אבל כאן, אני עושה מייצג על עבודותיי כשאני צופה בהתכלות ומנסה ללכוד אותה לצורך התחדשות.
      יש אמנים שתרמו את גופם למיצגים אמנותיים.
      האם יש לאמן זכות קניין מלאה על היצירה? זאת שאלה. נקודה חשובה. צריך לחשוב על זה. אין לי דעה נחרצת בעניין זה. גם לי זה קורה, מסתבר.
      ושוב, תודה על ההתייחסות המעניינת שלך.

  3. רינה רינג הגיב:

    נורית יקרה
    קראתי בעיון את התגובות לפרויקט השרפה.(היום ל"ג בעומר)ואני מצרפת את שלי.
    כאמנית אני מבינה את הצורך שלך לפנות מקום לעשיה ויצירה חדשה.זה סימן לסגירה של תקופה בחיים שמולידה התחלה חדשה. טקס השרפה וכל מה שמסביב זה סוג של אמנות
    (אמנות מתכלה).את לא סתם לוקחת עבודות וזורקת לפח ללא אבחנה.את ממינת ובוחרת
    רק את מה שכבר לא נחוץ לך.את גם מתעדת הכל וזה הופך לאמנות חדשה.מתאים לך מאד לעשות פרויקט כזה. אני כשלעצמי ,כל הפולמוס הזה מחזיר אותי למקורות הרוסיים שלי.
    מזה הרבה זמן מנקרת במוחי השאלה:"האם באמת יש צורך להרוס משהו קיים כדי לבנות או
    ליצור משהו חדש?" זה מזכיר לי מילים מהאינטרנציונל הסובייטי ,עליו גדלתי בילדותי:
    "עולם ישן עד היסוד נחריבה…..,"לפי כך רק אחרי שהורסים אפשר לבנות משהו חדש.
    אותי אישית זה מפחיד. חוויות העבר תמיד נשארות אתי והן חלק ממני גם אם אני כבר לא נמצאת במקומות שהייתי.שאולי גם הם נחרבו. האמנות נובעת מחוויותינו העמוקות מהעבר גם אם אנחנו לא מודעים לכך. לפחות כך זה אצלי. ואני יודעת שגם אצלך נורית.
    לכן גם אם את שורפת את העבודות הן תמיד יהיו חלק ממך.
    בהצלחה
    רינה

    • נוריתארט הגיב:

      רינה יקרה,
      הנה מזדמן לך ללוות אותי בעוד פרוייקט 'הריסה'. הרי היית כל כך צמוד אתי, כאשר גרסתי עבודות לפני כעשר שנים.
      אני משערת שבהבדל מהרבה אנשים אחרים, לך כאמנית יותר קל להבין תהליך כזה. ויפה אמרת. אני ממיינת ובוחרת את אלה שאני באמת חושבת שעבר זמנן.
      ולא רק זה הן אלה העבודות שמבחינתי צריכות להיות המצע והקרקע לצמיחתן של עבודות חדשות.

      יפה אמרת כאשר הזכרת גם את עניין ה'אמנות המתכלה' – והרי את מכירה את העבודות ויודעת שהן נוצרו בתקופה ובשנים שסגנון העבודה נקרא היה 'דלות החומר'.
      כאשר הכוונה הייתה ליצור עבודות ויצירות אמנות שמורכבות מחומרים דלים. האמת, ככל שיהיו החומרים האלה דלים, הם הפכו להיות ברי קיימא ורק ההתערבות המלאכותית שלי תהפוך אותם למתכלים.
      אבל, מאחר ואני עוסקת בגבולות, אני רוצה לבחון את גבול ההישרדות של היצירה ואת גבולות ההתערבות שלי בה.

      השאלה שהעלית כאן היא משמעותית ביותר ואף נגעתי בה ועסקתי בה באחת ההתכתבויות שהיו לי בעקבות פרוייקט זה, ואשר נשלחה אלי למייל ולא כתוגבה פומבית כאן בבלוג.
      שם גם אני ציטטתי את המשפט המוכר מתוך ההמנון הרוסי. ומעניין מאד שנגעת בזה. שמת את האצבע בדיוק על העניין – החשוב ואולי גם השנוי במחלוקת.
      אכן, זה היה המודרניזם – הרצון לשבור פרות קדושות, לנתץ קאנונים להרוס הכל ולבנות עליו דבר חדש ואחר- אולי טוב יותר . היו שהגדירו זאת כמו להיות גמד שנישא על כתפיו של הענק.

      זאת שאלה, האם באמת צריך להרוס את הישן כדי לבנות חדש? ותשובתי לכך, שאותה עלי לענות לעצמי, היא שאני לא יודעת אם צריך. אף אחד לא יוכל להחליט אם צריך.
      אבל אין ספק שזה עלה ועולה כצורך. וצורך זה עניין פסיכולוגי. הוא יכול להיות פסיכולוגי לתקופה, לעם, לאדם.
      אכן, חבל אולי על דברים שנהרסים כדי שיצמחו מתוכם חדשים. אבל כך העולם בנוי. אנחנו מורדים כדי לצמוח וזה נכון תמיד ( תשאלו את פרויד).

      ואת צודקת. העבודות האלה תמיד יהיו חלק ממני. השריפה לא משנה ולא מורידה כהוא זה מכך שהם יישארו חלק ממני. למזלי הן גם מתועדות, הם יושבות במרחב הוירטואלי לנצח ולכן אפשר לשרוף, ולהשאיר כי הרי החפץ עצמו כחפץ ממילא לא חשוב לי.
      כך אני אולי אצליח ל"אכול מן העוגה ולהשאירה מבחינתי שלמה".
      תודה רינה יקרה על התייחסותך.

  4. rina ring הגיב:

    נורית יקרה
    אני שמחה שאת לא יודעת…אני לא מאמינה לאלה שחושבים שיודעים הכל.
    האמן ג"קומטי אמר שהוא יוצר מהלא ידוע ואני מזדהה אתו בקטע הזה.
    ואני סקרנית לראות מה יקרה בטקס הזה. כי גם זה לא ידוע.
    בינתיים הצלחת לסקרן כמה אנשים מעניינים זו אמנות בפני עצמה.
    כל טוב
    רינה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s